דורית, סנגורית פלילית צעירה, נפגשה עם יעקב פליסיאן כדי להשתלב בתיק הרצח בבר־נוער בו נחשד אחיו. אלא שפליסיאן ביקש שתגיע לפגישה בשעת לילה ולטענתה תקף אותה. אחרי שהתיק נסגר מחוסר ראיות תבעה דורית את פליסיאן בהליך אזרחי. אתמול, ארבע שנים אחרי, בית המשפט אימץ את גרסתה ופסק לה פיצויים בסך רבע מיליון שקלים. "לאחר שביזו אותי, אני יכולה לעמוד ולהגיד בקול רם וצלול שיעקב פליסיאן אנס אותי, וכל הנטען על ידו לא היה אלא שקרים בוטים שמטרתם למלט את עצמו מאימת הדין"
נעם ברקן
רבע שנים חיכתה דורית (שם בדוי) לקרוא את המילים האלו: "אני נותן אמון מלא בגרסת התובעת לאירוע ודוחה את גרסת הנתבע". ארבע שנים מאז אותו לילה שבו הגיעה עורכת הדין הצעירה למפגש עם יעקב פליסיאן, אחיו של חגי, שהיה באותה העת החשוד המרכזי בפרשת הרצח בבר־נוער. באותו מפגש, השלישי בינה לבין פליסיאן, תקף אותה הלקוח החדש, ששהה באותו זמן במעצר בית במחסן העסק המשפחתי, שם היה לו משרד, הכולל מיטה.
"לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניי ואת גרסאות הצדדים, אני סבור כי במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי יש להעדיף את גרסת התובעת לאירוע על פני גרסת הנתבע", כותב השופט רפי ארניה בפסק הדין. "בזמן האירוע התובעת הביעה באופן ברור, מפורש וחד־משמעי כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עם הנתבע, ודרשה ממנו כי יפסיק את מעשיו. הנתבע התעלם מדרישות, בקשות ותחינות התובעת, וכפה עליה את יחסי המין".
"חיי התנפצו לרסיסים"
"אומרים לי שעכשיו אני ניצחתי. אבל באונס אין מנצחים, רק מפסידים", אומרת דורית בראיון בלעדי ל־"24 שעות", לאחר שבית המשפט אימץ במלואה את גרסתה ופסק לה פיצוי של רבע מיליון שקל. "בכל ההליך הזה, ולמרות ההכרה המבורכת שקיבלתי בפגיעה בי, אין אף צד מנצח — יעקב פליסיאן שאנס הפסיד מזמן, רק כי בחר לאנוס, ואני הפסדתי מזמן — הפסדתי עולם ומלואו שאבד לי, תוך התמודדות בלתי פשוטה עם הרס של חיי".
את חייה מתארת דורית כמתחלקים לשניים: לפני ואחרי קיץ 2013, שבו הותקפה על ידי פליסיאן. "הרגשתי שחיי התנפצו לרסיסים ומה שהיה לא ישוב", היא אומרת בכאב. דורית, אז עורכת דין בתחילת דרכה, חוברה ליעקב דרך עורך דין שהכירה, ששאל אם תרצה לקחת על עצמה את הטיפול במשפחת פליסיאן כאשר חקירת הרצח ב"בר־נוער" בתל־אביב עמדה במוקד תשומת הלב הציבורית, ונראה היה שזו רק שאלה של זמן עד שחגי יועמד לדין. יעקב שימש כראש המשפחה שעל פיו יישק דבר, לכן כשביקשה להשתלב בתיק פנתה אליו. עבור יעקב פליסיאן, דמות מוכרת היטב למשטרה, זאת לא הייתה הפרשה הראשונה שבה שמו מעורב. כיום, ללא שום קשר לפרשת האונס, הוא מרצה עונש מאסר של 11 חודש בשל סכסוך אלים עם בני משפחתו.
לאחר שתי פגישות מקצועיות וחילופי מסרונים ידידותיים ובלתי פורמליים בין דורית לבין יעקב, הגיעה עורכת הדין הצעירה לפגישה שלישית, ובמהלך אותה פגישה ביקש פליסיאן משני הנוכחים הנוספים לעזוב על מנת שישוחח עם דורית לבד. מה שאירע שם לאחר מכן עומד בבסיס התביעה האזרחית שהגישה נגדו.
בפסק הדין מתייחס השופט לחילופי המסרונים בין פליסיאן לדורית, שכללו אייקונים של פרחים וכוכבים, וכן להחלטתה להגיע לפגישה פרטית איתו בשעת לילה — ושומט לחלוטין את ניסיונו של פליסיאן להשתמש בעובדות אלה כהגנה. "איני שולל את האפשרות כי התנהלות הנתבע נבעה בין היתר מפרשנותו השגויה את התנהלותה הבלתי פורמלית של התובעת המתבטאת בין היתר בחילופי המסרונים הידידותיים הכוללים שימוש במילים 'יפיופה', 'נשמה', 'מאמי'… בצירוף האייקונים אשר אינם מקובלים במערכת יחסים שבין עורך דין לבין לקוח, במיוחד כאשר מדובר בלקוח שזה מקרוב בא (ולא לקוח ותיק) והעובדה שהגיעה למחסן חשוך בשעת לילה מאוחרת בגפה והסכימה להישאר עימו במשרדו בגפה… לא מן הנמנע שסבר כי הם מהווים סוג של איתות מצידה לקיום יחסי מין בהסכמה. מכל מקום", כותב השופט, "וזו הנקודה החשובה בענייננו: אני נותן אמון מוחלט בגרסת התובעת, שברגע האמת, בעת שהנתבע החל במעשיו, היא הביעה רצונה באופן ברור ונחוש, ובלתי ניתן לפרשנות, כי אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עימו, ואולם הנתבע, שהיה צריך בשלב זה לחדול מיידית ממעשיו, לא שעה לתחינותיה ובקשותיה, וביצע בה את זממו".
לאחר האירוע דורית, עורכת דין פלילית, עשתה הכל לפי הספר: בפסק הדין מציין השופט כי דורית הגישה תלונה באופן מיידי, נסעה לבית החולים שיבא כדי להיבדק, שיתפה מיד את הצוות הרפואי בכך שנאנסה ואף מסרה את גרסתה בפני חוקרי המשטרה.
"מצאתי את עצמי לא רק נאנסת, על כל המשמעויות המחרידות שעולות מכך, אלא נשאבת לתוך חקירת משטרה קשה שהייתה כרוכה גם בהתנהלות מבזה ומשפילה מול הפרקליטות", היא אומרת עכשיו בראיון ל"ידיעות אחרונות".
מדוע מבזה?
"בסופו של יום נסגר התיק מחוסר ראיות, וכשקיבלתי את חומרי החקירה לידיי ראיתי שהמשטרה 'עשתה עבודתה נאמנה'", היא אומרת בציניות, "וחקרה היטב את שאלת השאלות בתיק הזה, שלא הייתה 'האם היה אונס?', אלא 'האם קיימת יחסי מין עם לקוחות בעבר?' — התשובה לכך כמובן שלילית. התמקדות החקירה דווקא בניסיונות להוכיח את אופיי ה'רע' וה'מופקר' ולמצוא לכך ראיות אובייקטיביות מספרת יותר מכל את סיפורה של כל מתלוננת על עבירת מין חמורה בישראל. סיפור של דרך המתחילה בכמיהה בסיסית לצדק ומסתיימת בטקס השפלה משולח כל רסן".
לדבריה של דורית, בארבע השנים שחלפו מאז הגישה תלונה "נוכחתי לגלות כי למרבה הזוועה אני לא יוצאת דופן. תיקים נסגרים על ידי הפרקליטות חדשות לבקרים גם כשיש בהם ראיות למכביר, בלא הסבר מנומק של ממש על ידי הפרקליטות".
חוץ מאכזבתה מטיפול גורמי אכיפת החוק בתלונתה מציינת דורית בכאב את המתקפה האישית לה הייתה נתונה לכל אורך הדרך — מתקפה ששחקה אותה נפשית. "הועמדתי בכיכר העיר תוך שההמון זורק עליי בוץ, משפיל ומבזה אותי. קראו לי שקרנית, מתלוננת שווא. עד היום אינני מבינה מהיכן המון אדם, שמעולם לא נחשף לפרטי התיק או לחומר הראיות, מצא לנכון להפיץ עליי שקרים כאילו היו עובדות. העובדה שצלחתי את כל המסכת המחרידה שנכפתה עליי, והצלחתי בסופו של יום להגיע למעמד קבלת הצדק בבית המשפט, אינה עניין של מה בכך".
"זכיתי לקבל הכרה"
לאחר שהתיק הפלילי נסגר מחוסר ראיות החליטה דורית להגיש תביעה אזרחית נגד פליסיאן. תביעה שהסתיימה בניצחון מוחץ. בפסק הדין מותח השופט ארניה ביקורת חריפה על פליסיאן וכותב כי התרשם שהנתבע "הוא אדם אלים ובוטה, אשר השמיע אמירות המלמדות על תפיסת מציאות מעוותת ויחס מחפיץ לנשים. המשפט כולו לווה בהתפרצויות של הנתבע כלפי התובעת, לעג כלפיה, השמעת הערות משפילות וסרקסטיות כלפיה וכלפי באת־כוחה, על גופה של התובעת ועל משקלה. הנתבע אף לא היסס לקרוץ אל קלדנית בית המשפט, ואף נשמעה טענה מפי התובעת שתוך כדי שבית המשפט הסיט את מבטו לרגע עשה הנתבע תנועה מגונה בלשונו לעברה".
"פסק הדין הוא אור לכל נפגעי התקיפה בכלל, ונפגעי תקיפה מינית בפרט. הוא מראה שגם אם דלת אחת נסגרת בדמות המשפט הפלילי, עדיין הקול שלהם יכול, ורצוי שיישמע", אמרה אתמול עו"ד שירי זיידמן, שייצגה את דורית בתביעה האזרחית. "הנפגעים יכולים לקבל צדק במקום אחר. לצערי, הרבה אנשים חושבים שאם התיק נסגר בהליך הפלילי כנראה הצד השני לא אשם. גם בקרב עורכי דין היו שאמרו שאם התיק נסגר כנראה מדובר בתלונת שווא. כאן הוכחנו שמדובר בתלונת אמת. אנחנו בהחלט מאושרות על התוצאה. דורית הגיעה אליי לאחר שדחו את הערר שהגישה לפרקליטות על סגירת התיק הפלילי עם כל חומרי החקירה, ומיד ידעתי שאנחנו נלך עם הסיפור הזה עד הסוף. הייתי משוכנעת בכוח הראיות. במשפט האזרחי נדרשת הוכחה של 51 אחוזים שלא כמו במשפט הפלילי, בו נדרשת הוכחה של מעל לכל ספק סביר. למרות זאת, השופט עשה עבודה מעמיקה. הוא רצה להבין את התמונה במלואה כדי שההכרעה תהיה מבוססת ומעל ל־51 האחוזים הנדרשים — וזאת גם התמונה שעולה מפסק הדין".
היום, מותשת אחרי ארבע שנות הליכים, דורית מסתכלת על התוצאה בתחושת סיפוק מסוימת, אבל התוצאה הסופית לא מחקה את הדרך הקשה שעברה עד אליה. "אני מוקירה את פסק הדין ויודעת שלא היה יכול להיקבע אחרת במסכת הראיות שהובאה בפני בית המשפט", היא אומרת. "אחד הדברים שהכי חשובים לנפגעת עבירה הינו ההכרה בפגיעתה. במקום שמכחישים את פגיעתה, כאילו מכחישים עולם שלם ואפל שנכפה עליה, עולם של סבל גדול ומתמשך, של השפלה וביזוי. אני זכיתי לקבל את ההכרה הזו, אבל עברתי מדורי גיהינום בדרך אליה. אני מתרגשת על קבלת ההכרה הזו, למרות שהגיעה באיחור, והיא חשובה לי מאין כמוה. למרות זאת, אני חושבת שאנחנו נמצאים, מבחינה חברתית ומשפטית, במקום בו חייב להיות שינוי שורשי ומהותי למניעת הסבל של כלל הנפגעות בישראל. שינוי כזה יכול להגיע רק משינוי יחס הפרקליטות כלפי מתלוננות וקיצור ההליכים בבתי המשפט למען מניעת עינוי הדין, שהוא רב ועצום במקרים כאלה".
למה בכל זאת המשכת ללכת בדרך?
"אני חושבת שהתשובה לכך מצויה במנעד האפשרויות הדל שעמד לרשותי — להיות או לחדול. לכן נאלצתי למצוא כוחות שלא ידעתי שקיימים בי ולפעול, לעתים בבדידות. אני יודעת שאחיותיי הנפגעות לרוב לא מצליחות לעמוד בלחצים, בהתמודדות הקשה מול המערכת, בניהול הסיזיפי של הליך משפטי. חוסר היכולת לעבוד ולהתפרנס בתקופה שאחרי הפגיעה, המצב הנפשי הקשה ההולך ומידרדר ותחושת הבדידות שהולכת ומתעצמת, כל אלה משתקים ובעיקר גורמים לתחושת אין מוצא קשה ורצון להרים ידיים".
אחרי כל מה שעברת, את ממליצה להתלונן?
"אין לי יכולת להשיב על זה, אבל אני כן חושבת שחובה עלינו כחברה לתת את כל המידע למתלוננת בטרם הגשת התלונה; מתלוננת צריכה לדעת שהיא הולכת להליך קשה, ארוך ומשפיל. היא צריכה לדעת שמבחינה סטטיסטית רוב הסיכויים שתלונתה תיסגר בלא כלום. היא צריכה לדעת שהטרנד של השנים האחרונות הוא פוגעים שתובעים נשים שהתלוננו ותיקן נסגר. מצד שני, היא צריכה לדעת שגם לשתיקה יש מחיר עצום, ורק לאחר ידיעת כל הנתונים הללו לקבל החלטה מושכלת".
כשאת מביטה על הדרך שעשית בארבע השנים האחרונות, איך את מסכמת את המקום שהגעת אליו?
"לאחר שביזו אותי ברמה הגבוהה ביותר שקיימת ואף תבעו אותי בסך מאות אלפי שקלים, אני יכולה לעמוד ולהגיד בקול רם, צלול וברור כי יעקב פליסיאן אנס אותי, כי יעקב פליסיאן הוא אדם מסוכן שיש להיזהר מפניו וכי כל הנטען על ידו לא היה אלא שקרים בוטים וגסים שמטרתם הייתה אחת — למלט את עצמו מאימת הדין".
"חיזוק לגרסת התובעת"
בפסק הדין מציין השופט ארניה כי התרשמותו מפליסיאן הינה של "אדם מתוחכם, אשר יודע היטב כיצד לבצע מעשים באופן שייצרו ספק סביר ביחס לפליליותם. הנתבע העיד על עצמו כי הוא מודע היטב לכללים המשפטיים, וכדבריו — 'אני מבין חוק, משטרה ובתי משפט'. אין ספק בליבי כי הנתבע טווה רשת של ביטחון סביב התובעת בשתי הפגישות הראשונות על מנת לגרום לה להרגיש בטוחה, כפי שבפועל קרה, ואז ניצל את תחושת הביטחון שנטע בה כדי לבודד אותה ולכפות עליה יחסי מין בניגוד לרצונה וללא הסכמתה, והכל תוך שמירת אותו ספק סביר הנדרש על מנת שלא יואשם בפלילים".
השופט מחזק את תחושת ה"אין ברירה" שתיארה התובעת. תחושה ש"מחוזקת גם נוכח פערי הכוחות בינה לבין הנתבע, ההבדלים במשקל, לכך יש להוסיף את דלת הברזל בפתח הכניסה למחסן אשר נדרש כוח כדי לפתוח אותה".
בפסיקתו מדגיש השופט את אמינותה של דורית ומציין בין היתר את עדותם של חוקר המשטרה והעובדת הסוציאלית בבית החולים שראו את דורית מיד לאחר האירוע ודיווחו על מצבה הנפשי הקשה בעת מסירת העדות והבדיקה; עדותם של אחות בית החולים ושל החוקר שקיבל את עדותה השנייה יום למחרת; ועדות החבר שסיפר כי דורית פחדה לישון לבד בלילה שלאחר האירוע כמחזקות את אמינותה. בעדותה אמרה אמה של דורית: "כשהגעתי לבית החולים נכנסתי למיון וראיתי את דורית מכווצת כולה כמו איזה תינוק קטן מתחת לשמיכה של בית החולים. היא הייתה חיוורת כמו סיד. חיבקתי אותה חזק־חזק".
"עדויות אלה", כותב השופט, "יוצרות תמונה ברורה ביחס למצבה הנפשי של התובעת מיד לאחר האירוע. ניכר מהם כי בשעות הראשונות שלאחר האירוע התובעת הייתה בטראומה קשה, הדברים נחזו על פניה, וטראומה זו השליכה על התנהגותה. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, עדויות אלה בדבר מצבה הנפשי זמן קצר לאחר האירוע מהוות חיזוק של ממש לגרסת התובעת כי נאנסה על ידי הנתבע וכי יחסי המין עימו לא היו בהסכמתה".
השופט מציין את החבורות שתועדו על גופה של התובעת, שבאות בסתירה מוחלטת לגרסת הנתבע כי יחסי המין התקיימו בהסכמה, בהנאה הדדית וללא שהפעיל על התובעת כוח כלשהו".
השופט ארניה מבהיר גם כי האפשרות ש"עלילת האונס מהווה נקמה של התובעת בנתבע על כך שלא קיבלה את הייצוג בפרשת הבר־נוער אינה מתקבלת על הדעת". במהלך החקירה הנגדית פנה עורך דינו של פליסיאן לתובעת והטיח בה: "אנחנו כאן רק בגלל שלא קיבלת את הייצוג. מה יש לך לומר?" בתגובה השיבה דורית: "שני דברים – קודם כל, אנחנו היינו יכולים לא להיות כאן היום אם יעקב לא היה מחליט לאנוס. בגלל זה אנו נמצאים כאן היום. ושנית, הטענה ההזויה שהמניע להגשת התלונה כי לא קיבלתי את הייצוג היא טענה שאני לא יודעת מי המציא אותה, אבל היא טענה הכי הזויה ששמעתי בחיים שלי… הרי כל מתלוננת באשר היא, וזה קרה גם לי, החיים שלי נהרסו. נזקקתי להגנה של יחב"ל, החקירה הייתה אחד הדברים המשפילים שעברתי בחיים שלי, בודדו אותי, נידו אותי, שיימינג מטורף, שאין לי מילים בכלל… מה היה לי להרוויח מזה?"
לעדותה של דורית ולהתנהלותה בבית המשפט בכלל השופט ארניה מייחס אמינות גבוהה. "התרשמתי כי עדות התובעת הייתה אותנטית ובאה מתוך כאב עמוק. אכן, אין לכחד: התובעת הינה אישה חזקה, דעתנית ומוחצנת אשר אף היא לא טמנה ידה בצלחת והשיבה לנתבע בהתפרצויות מצידה כלפיו. עם זאת, האמת ניכרה מכל פינה בעדותה בפניה. היא נחקרה בחקירה נגדית ארוכה, קשה וחודרנית, אך על אף זאת לא נפל כל מתום בגרסתה. עדותה לוותה בפרצי בכי, בעיקר כשהחקירות נגעו לגרעין האירוע, והיא אף יצאה מן האולם בסערת רגשות מספר פעמים כשלא יכלה לשאת יותר את עדות הנתבע ביחס לפרטי האירוע. גרסתה של התובעת הייתה אחידה וסדורה לאורך כל הדרך, החל מיום הגשת התלונה ועד לעדותה במשפט, ולא ניבטו בה כל בקיעים, חללים, או סתירות. אין ספק בעיניי כי בגרסתה יש יותר מגרעין של אמת, אותו עמוד שדרה בסיסי אשר מהווה נקודת המוצא להעדפת גרסתה על פני גרסתו של הנתבע".
עו"ד שמעון פרנקו שמייצג את יעקב פליסיאן יחד עם עו"ד אבי איטח מסר בתגובה: "טרם קיבלנו את פסק הדין, אנחנו כמובן מכבדים את פסק הדין. מאמינים שלא היה מקום לקבל את התביעה ולא לחייב אותו בפיצוי. כמובן נשקול את המשך דרכנו בהמשך לקביעות בפסק הדין". •
